מלנכולית

לא בטוחה בעצמך כאילו מה
כאילו העולם בחוץ יותר בטוח ממך
לא יודעת אם לישון או לצאת לעבודה
לא יודעת אם טוב או רע
מבולבלת, סובלת בשקט אבל מחייכת בעצבות
ואני ראיתי והרגשתי וחיכיתי שתגידי שאת אותי...
ולא אמרת אפילו פעם אחת שאת אותי...
וזה המשיך להיות דומה לכאילו שקורה משהו -אבל לא
ואז בערב חמישי אמרת אני יוצאת עם החברות
ואני אמרתי לא מה פתאום
ואת בכית וישבת בכיסא ממול
ודמעות משונות של עצבות לא ברורה הרטיבו את המציאות שלי
והבטתי בך וידעתי שצריך להגיד לא
ואת עצובה יותר כי אני לא ואני באמת מתכוון ללא

בסוף הגיע הסוף
ואת רכנת קדימה
כבר אין דמעות רטובות
אפילו חיוך קטן טיפס על שפתייך
התקרבת אלי
התקרבת עוד
ואז נגעת והכל התבלבל

הדלת נפתחה ואת עומדת שם
ביי אות אומרת לי
ביי אני אומר
ערב חמישי אני חייבת עם הבנות
כן אני אומר - לכי בכיף - אני כאן
ביי, חיוך קטן, מבט משונה
ביי אולי מחר...נראה...כן מחר...אולי

מלנכולית, מלמלתי לעצמי כשנסגרה הדלת...