שבע עשרה בנובמבר

דמותך חרוטה במוחי
מוחי אפוף בהבלייך
אלפיים מטבעות גזלת ממני
נפלתי שדוד בכבישים
פצוע וזב
את רוקמת מזימת בריחה
מודה ומתוודה
מנשקת וחומקת כמו תולעת ארורה
צבעתי את הקירות והמשקוף
כמו בית חולים ליגלגת 
ליל רביעי הסתלקת
ובבוקר קראתי כי תבואי
עלית במדרגות ונכנסת
שאלת היכן הציור
היכן המילים היפות
ואת מתנתי הרטובה קיבלת
ומתנתי רדפה אותך במורד
ואת בורחת, מניעה וזזה
מול המחסום תקועה
אני למעלה שואג - פוטנה
את בטח שאלת היכן המשקפיים
המשקפיים האומללים
המשקפיים השבורים
קיפלתי אותם
מחצתי אותם באצבעותיי
זרקתי את השברים
הם קבורים באדמה
בנו עליהם מגדל

חייכתי לעצמי
פתחתי את המחסום
והיא נמוגה אל האופל

פרחים אדומים בקנה שלחתי
ועדיין לא שילמת
אני בטוח שאת עוקבת
בטוח שאת קוראת
נחמד לדעת שהיום קרב
חייכי מתוקה
חייכי כי זה בא...

מתוק

מתוק הרגע בו אגע בך
ואמתיק אותו יותר בלשוני
אלחש לך מילות קסומות
תדעי מחדש כאילו מעולם לא ידעת
כמו נמר משחר לטרף
כך אהיה לך עת אדע את אחירתך

שמים יודעים נעלם
הגשם אף הוא יודע כי אין סתם
מתוק הוא הרגע המר
ועל כך יעיד הברק המכיל

אני בחלומי שרוי
רוקם את הרגע
שוזר את נפתולי
רואה בחזוני את האפשר

מתוק הרגע בך אגע
מתוק תוק וק